יבגני גרובשטיין ז"ל

קורות חיים

בן סימה וסולומון. נולד ביום ד' באייר תשל"ד (26.4.1974) בלטביה (אז – בברית המועצות). כשהיה ילד נפרדו הוריו, בהיותו בן שלוש-עשרה נולדה אחותו למחצה נטליה.

יבגני גדל והתחנך בלטביה. הרבה לעזור בבית ולטפל באחותו הקטנה. "הוא היה בשבילי הכול", סיפרה אחותו, "אמא, אבא, אח, חבר... יבגני גידל אותי".

בפברואר 1993 עלה לבדו לישראל, בשל רצונו לחיות כאן ולשרת בצבא.

כעבור כשנה התגייס לצה"ל. אחרי שסיים טירונות שובץ כנהג בחטיבת "גולני", שירת בעיקר כנהג של אמבולנס וקומנדקר בגדוד גולני ששהה ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

במהלך שירותו עלתה ארצה משפחתו. ב-1995 נשא לאישה את מאיה, שאותה הכיר בלטביה ומשנפגשו מחדש בארץ ניצתה אהבתם.

ביום ראשון 10.3.1996 נהג יבגני ברכב השני בשיירה שיצאה מלבנון, וכחצי קילומטר מצפון לגבול ישראל (שער פאטמה) הרכב עלה על מוקש. מפקד הרכב סמל ראשון ארז-טל דוד נהרג במקום והאחרים נפצעו.

יבגני נפצע קשה, אחרי טיפול ראשוני בשטח הוטס לבית החולים רמב"ם בחיפה, עבר ניתוח אך נותר משותק מצווארו ומטה.

הוא החל תהליך שיקום ארוך שבו למד מחדש תפקודים בסיסיים, למד מאפס לדבר, לשתות ולאכול. אט אט השתפר מצבו, כשבמהלך השיקום שמר על אופטימיות, הבין את מצבו, בחר בחיים ואף ידע להיות אוזן קשבת לנכים אחרים ונתן תקווה לרבים מהם.

אחרי כשנה וחצי בשיקום עבר עם רעייתו מאיה לבית בכרכור, שבו התנהל בליווי של מטפלים צמודים. כעבור שנים אחדות התגשם חלומם ונולדה הבת סיוון, אחריה נולדה הבת חלי.

הוא היה אבא מושלם, סיפרו בני המשפחה. הגיע למסיבות בבתי הספר והגנים, ביקש להיות נוכח עד כמה שאפשר. הרבה לטייל עם הבנות בגני חיות, לבלות בגני שעשועים וליהנות יחד מהים. לחבק את הבנות לא היה מסוגל בשל מצבו, כדברי אוהביו, אבל אמר שהוא מוצא נחמה גדולה ביכולת שלהן לחבק אותו.

מגיל צעיר תחביבו העיקרי היה משחק השחמט, ועם הזמן התחביב תפס מקום מרכזי יותר ויותר בחייו. קרא ספרים בתחום, למד בעזרת שני מורים שהגיעו לביתו, והחל להשתתף בתחרויות שחמט המתנהלות בהתכתבות בין שני השחקנים, כל אחד מביתו. עם השנים אף צורף לנבחרת ישראל במשחק שחמט בהתכתבות, ובאליפות זכה במקום שני.

יבגני החל ללמוד באוניברסיטת חיפה. בהמשך פרש ותכנן ללמוד להיות קואצ׳ר, מורה ומדריך לחיים. אוהביו העידו שאכן כל מי שהגיע אליו לשיחת מוטיבציה פגש אדם חזק עם רצון עז לחיים, כך שהתפקיד היה תפור עליו. הוא הקים אתר אינטרנט בשפה הרוסית שנקרא "אני אופטימיסט", דרכו דיבר עם נכים ברחבי העולם וניסה לתת להם כוחות.

כך כתב באתר בפרסום מ-2010: "פעמים רבות אני חוזר ואומר, שלהנות ולקבל הנאה ממה שקיים הרבה יותר טוב מאשר להרגיש חרטה וצער על מה שאין. מישהו יכול לטעות ולחשוב שמה שאני מנסה לומר זה שבעצם לא צריך להחליף שום דבר בחיים ולא לשאוף לכלום, כי המצב טוב כמו שהוא וזה נפלא, אבל זה ממש לא כך. יש דברים שאנחנו פשוט לא יכולים לשנות, פשוט צריך לקבל אותם כמו שהם וזהו.

זה נהדר כשיש לנו הכוח והיכולת לשנות משהו, אך במצב הקיים אף אחד ושום דבר לא יצליחו להחזיר לי את האפשרות לקום וללכת. מה שאומר שצריך לחיות עם המצב הנתון. אפשר להתחיל לרחם על עצמך, לחפש אשמים, לומר בלי סוף למה אני, למה זה מגיע לי. זאת גישה שתעמיד אותי על הרגליים? ברור שלא! ככל הנראה מחשבות מהסוג הזה יביאו רק דברים רעים.

במקום זה, אני בוחר לשמוח מאושר מהצחוק המתגלגל של הבנות שלי, לצעוק עד אובדן הקול הגם ככה לא חזק שלי כשאני מעודד את קבוצת הכדורגל שאני אוהב, או ליהנות ממשחק נפלא של שחמט שבו זכיתי באחד הטורנירים. והרשימה עוד ארוכה. גם אם זה לא ייתן לי את האפשרות לקום על הרגליים, זה ייתן לי המון דקות מאושרות. אני באמת מאושר בגלל שאני בוחר ורוצה להיות מאושר.

יש עוד המון דברים שבשבילם צריך לקום כל בוקר. בשבילי בראש ובראשונה אלו הבנות שלי, המשפחה שלי, הרי הם זקוקים לי לא פחות ממה שאני זקוק להם. ויש עוד מיליון ואחת סיבות.

אני רוצה שוב לומר, שחובה לשים לעצמך מטרות ויעדים חדשים ולנסות להגיע אליהם.

אבל בדרך מומלץ ורצוי ליהנות ממה שיש כרגע".

במהלך השנים הידרדר מצבו של יבגני, במחצית שנת 2013 נדם ליבו.

יבגני גרובשטיין נפטר ביום י"ח בתמוז תשע"ג (26.6.2013). בן שלושים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכרכור. הותיר אישה ושתי בנות, הורים ואחות.